בפעם השנייה בה נניח את היד באש, נוציא אותה באופן אינסטינקטיבי ומייד, בלי לפני שנקבל כוויה. בפעם הזו, ובכל הפעמים הבאות, המסר כיצד לנהוג יבוא ממערכת העצבים שבעמוד השדרה, ולא מהמוח. מערכת זו מהירה בהרבה, והיא זו שמאפשרת לנו לפעול במהירות במצבי חירום. זו למעשה מערכת "הטייס האוטומטי" של הגוף. מערכת זו מאפשרת לנו לנהוג ולדבר בטלפון בו זמנית.
התת מודע מסייע לנו בחיים בתחומים רבים. בזכות התת מודע, קל לנו יותר לעשות פעולות שונות, לדוגמא, לתופף בתוף. השכל מפריע לנו, ועלינו לעבוד עם התת מודע כדי לשמור על קצב. אם נהיה עסוקים בלחשוב על הקצב, נאבד אותו. התת מודע מאפשר לנו לחוש את הקצב ולשמור עליו. אמנם התת מודע מסייע לנו בתחומים רבים, אבל הוא גם עשוי להעמיד בפנינו קשיים, משום שבעזרת התת מודע אנחנו פועלים על פי דפוסים קבועים מראש.
דפוס הוא תגובה שאנחנו חוזרים עליה שוב ושוב. לרוב התגובה הזו לא מוצאת חן בעינינו ובכל זאת אנו פועלים על פיה שוב ושוב ללא שליטה. הסיבה לכך נמצאת בתת מודע.
כיצד פועל מנגנון זה? בעבר חווינו חוויה קשה כלשהי, שלא יכולנו להכיל רגשית. באותו מצב חווינו פחד, כאב, או רגש אחר שהיה עצום מידי בשבילנו באותו רגע. בין אם הדבר התרחש בילדותנו או בבגרותנו, ברגע החוויה לא היו לנו הכלים להכיל את מלוא עוצמת הרגש. משום שלא הצלחנו לחוות את הרגש באותו הזמן, הדחקנו אותו. הרגש התמקם בתת מודע. מאותו רגע ואילך, בכל פעם שנחווה מצב דומה, או מצב אחר המלווה ברגשות דומים, נגיב באותה צורה. כך מתפתח דפוס. לרוב אנחנו לא אוהבים את התגובה שלנו, משום שהיא לא משרתת אותנו, היא מנוגדת לאינטרסים שלנו, בדיוק כפי שהיה כבר בפעם הראשונה שפיתחנו דפוס זה. התגובה התפתחה במקור מתוך פחד, כעס, או כאב, ולכן היא לא יעילה, לא משרתת אותנו ולא משיגה את המטרה הרצויה. התוצאה היא שאנחנו לא אוהבים את התגובה שלנו, ומתוסכלים מהדרך בה אנו מגיבים, ובכל זאת אנחנו לא מסוגלים לשנות את דפוסי ההתנהגות שלנו. הם הופכים לתגובה אוטומטית המכתיבה כיצד אנו חיים. ככל שהתת מודע והמודע רחוקים זה מזה, כלומר, ככל שיש יותר מידע שמודחק אל התת מודע, אנו פחות מודעים לכך והפעולות שלנו הופכות להיות יותר אוטומטיות. חלק מהמטופלים שפנו אלי חשים בכך, ומדווחים שחייהם מורכבים מרצף של תגובות. הם איבדו לחלוטין את היכולת לפעול בחופשיות, בהתאם לנסיבות, ולכן איבדו את השליטה על החיים שלהם.
הדבר החשוב ביותר בעבודה על הסרעפת, הוא שהיא מאפשרת שחרור של דפוסים והדחקות הכלואים בה. שחרור הסרעפת מאפשר להעלות את הדברים האלה לרמת המודע ולהיפגש איתם מחדש. כאשר אנו מגיעים אל השורש אנחנו יכולים לשחרר את הטראומות מהגוף, ואנו זוכים מחדש בחופש הבחירה כיצד לפעול. נפתחות לנו אפשרויות תגובה מגוונות, במקום מצב בו הייתה לנו רק אפשרות אחת, ידועה מראש, בין אם היא מתאימה ובין אם לא.
אם ההדחקה היא דבר כל כך לא מועיל, מדוע התפתח בנו מנגנון כזה? לשם הבנת מנגנון ההדחקה חשוב להבין כי האדם הוא היצור החי היחידי בעולמנו במסוגל להדחיק. כלב יחשוף שיניים ויאיים לפני שינשוך singulair inhaler. סוס יטה את הראש קדימה וימשוך את האוזניים אחורה לפני שיבעט או ינשך, הוא יאיים לפני שיפעל. האדם הוא הייצור היחיד שמסוגל לגשת אל מישהו בחיוך ואז לתקוף בפתאומיות. ההדחקה היא המנגנון המאפשר זאת. אנו מסוגלים להביע רגש אחד ובו זמנית לפעול על פי רגש אחר. זאת משום שיכולת העיבוד הרגשית של האדם גבוהה ביותר. במצבים קיצוניים, טראומטיים, אם נחווה את מלוא העוצמה הרגשית, לא נוכל לעמוד בכך, ואנו עשויים אפילו למות. במצבים כאלה ההדחקה הרגשית באה להגן עלינו.
לדוגמא, לילדה קטנה שחוותה אונס או גילוי עריות אין את היכולת הרגשית להתמודד עם המצב בו היא נמצאת. על ידי הדחקת הרגשות שלה היא מנסה להגן על עצמה.
חשוב לזכור שלכל הדחקה רגשית יש מחיר רגשי. ברגע שאנו מדחיקים מתעוררים בנו דפוסים אוטומטיים שיחזרו ויפעלו שוב ושוב על פי ההדחקה המקורית. מרגע שהתחלנו לפעול על פי הדחקה מסוימת לא נשנה את דפוס התגובה הזה עד שלא נשוב אל השורש הרגשי של אותה ההדחקה. בכל פעם שיצוצו בחיים מצבים שמעלים רגשות מסוג דומה לאלה שגרמו להדחקה המקורית, אפילו אם הפעם הרגשות מופיעים בעוצמה חלשה בהרבה מעוצמתם המקורית, נפעל אוטומטית בצורה דומה.
לדוגמא, אם המורה פגע בי פעם בכיתה והשפיל אותי, הדבר עשוי לגרום לי לתחושת נחיתות מול בעלי סמכות לכל ימי חיי. אם שלא נתנה לבנה חום עשויה להותירו במצב בו הוא מחפש תמידית אחר דמות אם שמעניקה חום. ילד שלא ניתנו לו בבית גבולות עשוי להמשיך כל חייו במעשים קיצוניים בחיפוש אחר דמות שתעמיד לו גבולות.